טעם ישראלי

האם יש דבר כזה טעם ישראלי? הצבנו את השאלה הזאת במרכז האייטם שלנו כשהבאנו התייחסותיהם של אנשי אופנה, קולינריה ועיצוב וניסינו לקבל קצה חוט בנוגע למאפייני הטעם שלנו.  

בתערוכה 'מקום לאופנה' שהוצגה במוזיאון ישראל בירושלים במהלך החודשים האחרונים, אותה יזמה תמרה יובל ג'ונס, מי שהייתה ממעצבות משכית בגילגולה הקודם והמיתולוגי, מעצבת הבית של רוברטו קוואלי ושימשה עד 2018 כראש המחלקה לעיצוב אופנה וצורפות בבצלאל. ג'ונס ביקשה לתאר את ה-DNA של האופנה הישראלית, לבחון האם קיימת אופנה מקומית וכיצד היא באה לידי ביטוי. יתרונה של ג'ונס, לדבריה, הוא שהיא פשוט הייתה שם בשנים שהכול קרה והתהווה ומרבית המסקנות שלה נשענות על הניסיון הזה ועל פרספקטיבת הזמן.

מעצב האופנה אלון ליבנה צילום: Ron Ramous

משכית – מתוך שבוע האופנה 2019, מחווה למעיל המדבר. צילום: אביב וולדמן

משכית – מתוך שבוע האופנה 2019, בית האופנה המיתולוגי קם מחדש במתכונת עכשווית. צילום: אביב וולדמן

בתערוכה הוצג אוסף מוקפד של פריטי לבוש שעוצבו בהשראת האידיאולוגיות, הנופים והאקלים המקומי ומשקפים את התהליכים שעברה החברה הישראלית דרך התבוננות בתעשיית האופנה המקומית. ניתן היה למצוא בה פריטים איקוניים כמו מעיל המדבר שעיצבה פיני לייטרסדורף ל'משכית' ושמלת הכאפייה של רוז'י בן יוסף, לצד פריטים עכשוויים של אלבר אלבז, אלון ליבנה, רינה צין ואחרים. לייטרסדורף השפיעה על הרבה מעצבים מקומיים. היא טענה שאי אפשר להיות כמו אירופה. יש כאן אור אחר, צבעים אחרים, ומזג אוויר שונה. את הסגנון הישראלי הגדירה לייטרסדורף  "פשטות צברית, ססגוניות מזרחית וטכניקת תפירה מערבית". אך האם המצפן האופנתי שבנתה לייטרסדורף אכן הספיק כדי לבדל את האופנה הישראלית בהשוואה לאופנות שמעבר לים? המעצב אלון ליבנה חושב שהגלובליזציה מטשטשת את ההבדלים ובמקרים מסוימים אף מוחקת אותם. "אני חושב שמזה כמה שנים אין ממש שיוך לאופנה ומקום, תופעה שהתגברה בצורה קיצונית עם הופעת הרשתות החברתיות. אנשים נחשפים היום להכול, בכל מקום ובזמן אמת, טרנדים הולכים ובאים בצורה מואצת יותר מתמיד, מה שבהכרח לא נותן לגיטימציה לאופנה שמקושרת למיקום גיאוגרפי.

בתערוכת האופנה במוזיאון ישראל ניתן היה לראות בבירור איך מדור לדור האופנה מתרחקת מהזהות המקומית והופכת יותר אינדיווידואלית: מבגד של אתא ששימש כבגד עבודה בשנות ה-50 עד לז'קט אולוגרמה כסוף בעיצוב שלי שנלבש לאחרונה בלונדון על ידי מיילי סירוס".

יערה קידר, היסטרויונית אופנה. צילום: ניר אריאלי

יערה קידר, היסטוריונית אופנה, מרצה ב- NYU ומי שאצרה את תערוכת 'ז'ה טם רונית אלקבץ' במוזיאון העיצוב חולון, מציירת קווים ברורים שמגדירים את האופנה הישראלית. "יש אופנה ישראלית. כחלק מהעבודה שלי אני מציגה אותה ומקדמת אותה בעולם. אני חושבת שאופנה ישראלית מתאפיינת ביצירתיות יוצאת דופן, בגמישות מחשבתית, וביכולת אלתור שמאפשרת ליצור שפה קלילה ונונשלנטית. בעיני זה קשור למזג האוויר, אבל גם למזג הכללי – מנטליות. מהסיבה הזו אני מרגישה שאופנה ישראלית מקבלת ביטוי יוצא דופן היום גם באימוץ של טכנולוגיות מתקדמות - מהדפסות תלת ממדיות ועד הדפסים דיגיטליים על בד, שימוש בתוכנות מתקדמות ליצירת גזרות, וגם הבנה כללית של עולם האונליין. הנוכחות הישראלית-בינלאומית של מעצבים באינסטגרם ואטסי למשל מרשימה מאוד בעיני".

קום איל פו, מתוך קולקציית אביב קיץ 2019

סיביל גולדפיינר בעלת קום איל פו מסכימה עם ליבנה, שהשפה היום היא בינלאומית וזה כולל גם את עולם האופנה. "יש אופנה ישראלית אבל יש לה הרבה קשיים להתפתח ולהיות איכותית. מבחינת העיצוב, יש הרבה מעצבים מוכשרים בארץ אבל השפה היא בינלאומית ואין מסורת ישראלית מובהקת. יש אנשים אינדיווידואליים שעושים קולקציות בהשראת השורשים שלהם".


הישראלי אוהב להרגיש את החיבור לשורשים, לאדמה. זאת הסיבה לפריחתם של שוקי האוכל והאיכרים. צילום: shutterstock

בתחום הקולינריה, אפשר לומר שהשפים הישראליים כובשים את הגלובוס – אסף גרניט, איל שני, מאיר אדוני ונוספים, מרגילים את החיך של האמריקאים והאנגלים למטבח המוכר שלנו. גרניט מסביר שהמטבח הישראלי הוא בעצם מטבח ים תיכוני וככל שיהיו יותר ישראלים בחו"ל, המטבח הים תיכוני יתחיל להזדהות עם המטבח הישראלי. הוא סבור שבעתיד המטבח הים תיכוני יהפוך את שמו למטבח ישראלי. כרגע הוא מסביר, עדיין קיים ערבוב מסוים, כור היתוך שהכל מבעבע בתוכו. בעוד זמן לא רב הדברים יתכנסו, יתגבשו וידויקו ונתחיל לשמוע – 'מטבח ישראלי'.

שוק האיכרים בנמל תל אביב היה מהמיזמים הראשונים של מיכל אנסקי והוא גרר אחריו פתיחה של שוקי איכרים נוספים, המדגישים את האהבה של הישראלי לפרי האדמה, לתנובת השוק. אנסקי חוללה מהפכה בשוק הירקות והפירות כשהנגישה את התוצרת החקלאית לצרכן. "לפני שוק האיכרים לא הכירו את המגוון העצום. ישראל היא מעצמה חקלאית, אבל הכל נשלח לייצוא. נוצר מצב פרדוקסלי שבמקום שגדלים זנים מסוימים, לא מכירים אותם. לאמא היה מדור במעריב. היא הייתה נוסעת לערבה להביא תוצרת מגוונת ומשם התוודעתי למגוון. כשלמדתי לתואר שני בגסטרונומיה הבנתי את החשיבות של מגוון וזנים במטבח של ארץ מסוימת, את ההשפעה שיש להם על התפריט ועל התרבות המקומית. זנים שגדלים באדמה מסוימת הם טובים לנו לעיכול ובריאים לנו יותר. ישראל היא אחת ממפתחות הזנים הגדולות בעולם. זה סטארט אפ. מפתחים זנים מופלאים של תוצרת חקלאית, ששווים כמו יהלומים. שוק האיכרים מציע תוצרת מגוונת ללא פערי תיווך. בעגבניות המנומרות למשל יש אחוז מאוד גבוה של ליקופן. אפשר לאכול אותן במקום לקחת ויטמין סי".


תכנון: רוית אלמליח

כשמדובר בעיצוב הבית ובאדריכלות נדמה שאפשר למצוא הקבלה לנושלאנטיות המשוחררת שמדיגשה האופנה ולאהבת השורשים והירקות שמציעה האדמה המקומית כפי שעולה מההתייחסות לקולינריה. כמו באופנה גם באדריכלות ובעיצוב הפנים קיימת נטייה להיות מושפעים מהעולם. לא כולם מחפשים את החיבור לאדמה. הגלובליזציה גורמת היום לישראלים רבים לעשות רה-לוקיישן ולגור מספר שנים בחו"ל. אנשים כאלו חוזרים עם תובנות אחרות, עם תרבות שונה שספגו, ובה גם תרבות מגורים. עם זאת, רוב הישראליים אוהבים לתרגם את החום והסחבקיות לעיצוב הבית הפרטי שלהם. הם רוצים מעוצב אבל לא מעונב.

תכנון: רוית אלמליח

תכנון: רחל בן אבי

לסיכום, התמונה המתגבשת משרטטת קווים שמתחילים להיות ברורים בהרבה מהעבר, בנוגע למאפייני הטעם הישראלי. נדמה בעיקר, שהשלומפריות והסחבקיות המקומיות לא נעלמו ולא נרמסו, אלא התעדנו מעט וקיבלו ביטוי מעט יותר מהוקצע. העגבניה הפשוטה, הפכה להיות כוכבת המזנון של איל שני במנהטן, סנדלי השורש של המטיילים הישראליים נראות על יותר ויותר מסלולי תצוגות אופנה ובתי הסוכנות בקיבוץ הפכו לבתים צמודי קרקע רחבי ידיים שמעניקים אינטרפטציה עכשווית לחמימות הביתית ולחיבוק שהישראלים כל כך אוהבים.